ט"ו באב – חג "נצח ישראל"

בתלמוד הבבלי במסכת תענית דף כו עמוד ב למדנו:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, +משלי ל"א+ שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: +משלי ל"א+ תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

יום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה, ולמרות שבמבט שטחי נראה שהוא יום קודר,יום של חשבון נפש, מלמדים אותנו חז"ל שהוא יום שמחה. השביתה ממאכל ושתייה וממלאכה אינה אמורה להשרות עלינו קדרות אלא להיפך, אנו ביום זה מתעלים, התעלות זו אמורה לרומם אותנו לשמחה. הקשר האינטימי בין כנסת ישראל לקב"ה ביום הכפורים מתגלה על הארץ, ולכן יום זה מתאים למציאות זווג. בנות ישראל ביום זה היו רוקדות ותרות אחרי זיווגן.

מה אירע בט"ו באב?
האמוראים קבלו מרבותיהם (רשב"ם ב"ב קכ"א) מספר טעמים לשמחה בחמשה עשר באב:

א. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה- לדור באי הארץ נאסר להעביר נחלה משבט לשבט ולכן לא היו נישואין בין-שבטים שונים. לאחר מכן נאספו חכמי ישראל ומצאו מקור בתורה שהאיסור היה רק בדור הראשון ולאחר מכן הנישואין בין שבטים מותרים. אחרי שכל שבט קיבל את נחלתו,השבטים לא הקפידו אם נחלה עברה משבט לשבט (רמב"ן במדבר לו).

ב. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל- בספר שופטים מסופר שאחרי מלחמת האחים שהייתה בישראל בין השבטים לשבט בנימין, השבטים אסרו על עצמם להינשא עם שבט בנימין. אחרי פרק זמן או בדור הבא, התירו את האיסור והחזירו את שבט בנימין לקהל ישראל.

ג. יום שכלו מתי מדבר למות- דור יוצאי מצרים לא נכנס לארץ ישראל בעטיו של חטא המרגלים, במשך 38 שנה מתו כמעט כל יוצאי מצרים. נחלקו הראשונים האם חלק מיוצאי מצרים ניצלו, ואלו שהיו אמורים למות בשנת הארבעים לא מתו ועל כך עשו יום שמחה או שכולם מתו עד תשעה באב (כל מי שהיה בן עשרים בחטא המרגלים) וימי אבלותם הסתיימו בט"ו באב. בכל אותם שנים שמתו יוצאי מצרים ה' לא דיבר עם משה רבנו, וביום זה חזר הקשר בין ה' למשה ועל כך עשו יום שמחה.

ד. יום שביטל הושע בן אלה את המחסומים בדרך לירושלים- בימי מלכות ישראל לא ניתנה רשות לבני ממלכת ישראל לעלות לירושלים. הושע בן אלה שהיה מלך ישראל האחרון לפני חורבן הממלכה ביטל את המחסומים ואפשר את העליה לירושלים.

ה. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה- אנדריאנוס קיסר דיכא את מרד בר כוכבא בצורה אכזרית ביותר, ביתר הייתה העיר המרכזית בעת המרד. השלטון הרומי לא אפשר את קבורתם של הרוגי ביתר, ורק אחרי שידולים רבים הם ניתנו לקבורה, גם זה קרה בט"ו באב. לרגל אירוע זה תקנו גם את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון.

ו. ביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה. מיום זה מתחיל הימים להתקצר, הקיץ מסתיים. העצים שהיו כורתים למזבח צריכים להיות יבשים וקלים להבערה, מיום זה יש לחות בעצים המקשה על ההבערה, ולכן היו מפסיקים לכרות עצים. ביום זה "תשש כוחה של חמה" בתלמוד מופיע שמיום זה ואילך יש להרבות בלימוד תורה כיוון שהלילות יותר ארוכים.

האם קיים מכנה משותף לכל הטעמים?
הנישואין בישראל הם מרכז קיומנו, עם ישראל מממש את הייעוד שהטיל הקב"ה על כל בני אנוש לפרות ולרבות ולקיים את העולם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". מעבר לרצון לקיים את העולם, לעם ישראל קיים ייעוד מיוחד לספר תהילות ה' ולגלות את שמו בעולם: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִילָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג) לשם קיום הייעוד הנשגב חפצי חיים אנו. למרות שלאורך כל הדורות נרדפנו עד צוואר, עם ישראל אהב את החיים ובכל מאודו לחם על קיומו.

שני הטעמים הראשונים קשורים במישרין לנישואין, הטעם השלישי קשור להמשך קיומנו. דור יוצאי מצרים כלה במדבר אבל "עם ישראל חי", הבנים עוברים את הירדן בהנהגתו של יהושע בן נון, כובשים את הארץ ומתנחלים בה. הדיבור חזר למשה, הדיבור של שנת הארבעים, שנתו האחרונה של משה, דיבור משמעותי וחשוב, משה בשנה זו מתדרך את דור באי הארץ,ונותן להם הנחיות כיצד להתנהל בארץ. מתן אפשרות לכל עם ישראל להגיע לירושלים מחברת את השבטים. ירושלים "עיר שחוברה לה יחדיו"- עיר שעושה את כל ישראל חברים. כל זמן שלא הייתה אפשרות להגיע לירושלים עם ישראל היה מפוזר ומפורד. דיכוי מרד בר כוכבא הוא נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיע עם ישראל.מרד בר כוכבא היה הניסיון האחרון לכונן מלכות ישראלית בארץ עד ה' באייר תש"ח. ניסיון זה כשל בצורה אכזרית, שיא האכזריות הייתה בסירוב של אנדריאנוס לאפשר את קבורתם של החללים. מתן האפשרות בסוף לקברם הייתה נקודת החסד בתוך הפורענות. גם כשמידת הדין מתוחה על ישראל, הקב"ה מראה לנו שלא עזבנו. מתים מוטלים ללא קבורה בביזיון זה סימן למידת הדין, קבורתם מלמדת על המשך הקיום היהודי.ביום זה תשש כוחה של חמה המסמלת את אומות העולם, הלילות מתארכים ואנו יכולים להקדיש יותר שעות ללימוד תורה שהיא הערובה היחידה להמשך קיומנו כאן בעולם.

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו לתורה :משך חכמה" שואל מה החשיבות הגדולה של האירוע שמתי ביתר ניתנו לקבורה, שהיה צורך לתקן ברכה רביעית בברכת המזון לזכרו, היו הרבה ניסים ואירועים מיוחדים בתולדות האומה שלא הנציחו אותם בצורה כזו? כל יהודי מברך ברכת המזון מספר פעמים ביום וצריך להוסיף ברכה רביעית לזכר העובדה שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה? עונה הרב, הברכות הראשונות בברכת המזון הם ברכות הקשורות לעם היושב בארצו, ברכת "הזן את הכל", ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים. לצערנו עם ישראל היה שנים רבות בגלות, האם אנו בגלות בסכנה קיומית של התבוללות ורדיפות? על כך באה הברכה הרביעית "הטוב והמטיב" להבהיר לנו שהקיום היהודי הוא נצחי, אם ה' גילה את מידת חסדו אפילו בעת ההיא אחרי נפילת ביתר והריגת אלפים רבים מישראל בוודאי שאנו נתקיים גם בעת הגלות.

ט"ו בשבט חל חודש ומחצה לפני ראש חודש ניסן, בימי החורף נדמה כאילו שהטבע נכחד,לא רואים בו סימני חיים, העצים בשלכת, האדמה בוצית ואינה מראה סימני חיות. בט"ו בשבט אנו נפגשים עם ראשית הפריחה, עולה שרף באילנות כהגדרת חז"ל. בט"ו באב אחרי ימי הקיץ, ימי בין המצרים, נדמה כאילו אומות העולם הצליחו ח"ו להכריע את ישראל, מגיע ט"ו באב, חודש ומחצה לפני ראש השנה- יום בריאת האדם, ומלמד אותנו את שעם ישראל קיים לעד גם אם לעיתים הוא עובר צרות קשות וייסורים, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

הרב בניהו ברונר הוא רב הגרעין התורני- ציוני בצפת